פרשת תרומה
א. פרשתינו פרשת תרומה המצווה על בניית המשכן להשם יתברך, "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה" ובפסוק ח' "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" ושני בחינות יש בדבר האחת בזמן שהיה משכן והיה מקדש, אשר שרתה השכינה אצל כל ישראל בכל עוזה ותוקפה, וכמדוייק בפסוק ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ובזמן שהיה המשכן הרי השכינה שורה לא רק במשכן אלא מכח השראת השכינה שבמשכן שורה השכינה בכל ישראל, לא כתוב ושכנתי בתוכו אלא בתוכם, כלומר על ידי שיש בית לשכינה כאן בעולם הזה השפל והגשמי, הרי השראת השכינה היתה בחוזקה ובתוקפה אצל כל איש ואיש מישראל, והאמת שאין לנו כלל כלים להסביר ולהגדיר מה חסר כשאין לנו משכן והשראת השכינה הקדושה כאן בעולם במלואה, כאשר אז ההשתוקקות להשם יתברך לתורה ומצוותיה באו מתוך אדם, וכמבואר, ואין לנו כלל כלים להבין את גודל האור והשפע הרוחני שהרגישו ישראל.
והנה בחינה זו אינה קיימת היום כאשר אין לנו מקדש כהן ונביא, אמנם לאידך גיסא תורתינו הקדושה תורת חיים לעד עומדת, וגם כשאין לנו עדיין את המקדש עצמו, הרי עלינו להקים מקדש ומשכן להשראת שכינתו, וידוע לשונו של רבנו אליעזר האזכרי בעל החרדים "בליבי משכן אבנה לזיוו" כלומר שנותן מקום בתוך עצמו להשרות שכינתו יתברך בתוכו.
ב. ובס"ד נשתדל לבאר הדברים מעט, העולם הזה תוכנו צורתו מהותו היא סתירה לגילוי כבודו, עד כי יאיר לנו האור הגדול אור שבעת הימים, אבל במתכונתו הוא עולם גשמי נחות וירוד, אשר לא נראה בו בחוש גילוי כבודו יתברך, והוא יתברך חפץ שתהיה לו דווקא דירה בתחתונים, כלומר שדווקא במקום השפל הגשמי הנמוך דווקא במקום זה יתגדל ויתקדש שמו יתברך, והנה כשזכו ישראל והיה משכן ומקדש, הרי ראו והרגישו בחוש את השראת שכינתו יתברך, והצורה והדרך לגבור על גשמיות זה העולם ולדבוק בהשם יתברך היתה קלה יותר ברורה יותר ומאירה יותר.
אמנם מאז שחרב הבית ואין לנו בית מקדש, הרי טבע העולם משכיחים האדם מעבודתו יתברך, ועל האדם להתגבר ולהתחדש כל הזמן בעבודת השם יתברך, אמנם מאידך גיסא דווקא בזמן כזה כשזוכה לעשות בית להשם ותורתו, כשזוכה לעשות בית לשכינה, הרי זוכה להמליך את השם יתברך במצב שחסר בגילוי כבודו, הרי לנו לשער לתאר ולהסביר כמה נחת רוח עושים אנו להשם יתברך בכל פעולה ופעולה בכל מצוה ובכל התגברות על היצר המפתה, שזוכה לגלות את אורו יתברך בעולם לקדש את שמו בעולם הזה הגשמי, ובמימד מסוים הרי בזה מעלתו גדולה אף מהגילוי בזמן שיש לנו בית ומשכן.
וכמו ששמענו מכבוד אדמו"ר הגה"צ סידנא רבי שלמה בוסו שליט"א אשר ביאר דברי הגמ' במסכת שבת קנב על הפסוק בקוהלת "הימים אשר אין בהם חפץ" אלו ימות המשיח ימים אשר אין בהם לא זכות ולא חובה, ושאל מורנו שליט"א כי הדברים אשר לכאורה מתמיהים כי בם כל חפצינו מקדש ואולם, ואיך ניתן לקרוא לימים אלו ימים אשר אין בהם חפץ.
וביאר כי בוודאי שמשתוקקים אנו לימים האלו אשר נתענג על השם ונדבוק ברוחניות וזו תהיה תאותינו חפצינו וחשקינו, אבל אז לא יהיה לנו מה לתת מה להקדוש ברוך, זו תהיה מציאות העולם, אמנם היום דווקא בזמן של חוסר והעלם, כשכל מצוה באה בזיעה וקושי, כשכל התגברות על היצר זה מאבק, כשהגוף והחומר נמשכים רק לגשמיות, והאדם כל הזמן מתגבר על עצמו, הרי בזמן כזה יש בידינו כביכול כיבכול לתת למען כבוד השם, זה שייך רק היום, אבל לעתיד לבוא אף שהתענוג הרוחני יהה מוחשי ומרוגש, אך לא היה בידינו לתת לקדש את שמו יתברך לעשות לו משכן כאן בתחתונים.
ונחוזר לתחילת דברינו, כי אף שכיום אין לנו משכן ואין לנו מקדש מוחשי, אבל דווקא כיום יש בידינו לעשות וליצור משכן לשכינתו, בכל עשיה טובה חיבור לקדושה ומצוות כולם לתורתינו הקדושה שהיא תורת חיים, ויש עוד להוסיף בדבר כשאדם מקבע בעצמו מצוה מסויימת דבר ספיצי שבו הוא דבוק וממנו לא זז, גם אם זה דבר הנראה קטן [וכידוע שאין לפניו יתברך מציאות של דבר קטן], ובדבר זה עושה בשלמות לכבוד השם יתברך ולכבוד השכינה הקדושה בלי פניה בלי כבוד רק למענו יתברך, וכאמור גם אם זה דבר הנראה קטן ופעוט, אבל בדבר זה זוכה לעשות משכן לשכינה הקדושה, להקים משכן ולבנות מקדש ואשרי הזוכה בכך.
