פרשת אחרי מות קדושים
א. ט"ז א' "וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרון בקרבתם לפני ה' וימותו"
והנה נפלאות יש לנו לעיין בעומק מותם של בני אהרון, אשר לשון הכתוב מלמדנו כי עניין מיתתם הוא בקרבתם לפני ה', כי בדרך כלל החטא ממית.
כי החיות היא הדבקות בהשם יתברך, והריחוק מזה היפך החיים, אמנם בני אהרון, מיתתם היתה בקורבתם לפני ה', וטעמא בעי?
וכמו שנתבאר בפרשת שמיני שאמר משרע"ה לאהרון הכהן בקרובי אקדש, וברש"י מביא המדרש עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך, ובהזוהר הקדוש כל המוריד דמעות על אנשים כשרים (נדב ואביהוא) נמחלים לו עווניתיו.
ב. דברים נוראים כתב בזה רבנו *האור החיים הקדוש* בפרשתינו, שביאר בכמה אופנים עניין מיתתם של בני אהרון, והוקשה לו גם מהו הדיבור שלא נאמר בדיבור למשה אלא זה, אחרי מות שני בני אהרון, ומבאר בכמה אופנים, ואחד מהם וז"ל קודשו: בקרבתם לפני ה' פירוש שנקרבו לפני אור העליון בחיבת הקודש, ובזה מתו, והוא סוד הנשיקה דבה מתים הצדיקים עד כאן מלשון קדשו, ובהמשך דבריו עוד ובחינה זו אין מכיר איכותה והיא משוללת הכרה, לא מפי המין האנושי ולא מפי כתבו, עיין עוד בכל דבריו הנפלאים, והנה אין לנו כלל השגה וביאור בדברי קדשו, ורק נשתדל מעט מעט לבאר הדברים כפי מיעוט הבנתנו.
ויסודם כי אין סתירה גדולה מקיום הנשמה אשר מכסא הכבוד חוצבה, אשר תשכון נשמה זו הקדושה בגוף גשמי, והדבר הוא סתירה בעצם קיומה, ומנפלאותיו יתברך שכך קבע וחקק, אמנם צורת הדבר אשר ברא הוא כי הדברים יתקיימו כך, אמנם עיתים כשתתגבר עוצם הנשמה כמי שמביא בהמשך דבריו בנביאים שהיו כי בעת שנתנבאו כביכול התפשטו מגופם וגשמיותם, כלומר לא יכול לשאת מציאות הגשמיות משגב דבקותם בו יתברך, כי כשמאירה אור הנשמה אזי היא סולדת ממציאות הגשמיות.
ובני אהרון הגיעו לכזו השגה ודרגה, שלא חפצו כי אם תדבק נשמתם בבוראם, מאסו בכל קיום מציאות גופם, עד שקרבו לאותה נשיקין [כמו שכתב רבנו האוה"ח הקדוש שצדיקים מתים בנשיקה הבאה אליהן ואילו הם קרבו לאותה נשיקה].
ג. ונוסיף עוד בס"ד בפירוש דבריו כי נקודת החטא של אותם קדושי עליון, כי רצונו יתברך הוא דווקא בקידוש הגוף על ידי הנשמה, כלומר הם זיקקו וכביכול חזרו למצב של נשמה ללא גוף, בוהק אור נשמתם היה כה חזק עד כי השילו מעליהם שייכות לגוף, אמנם לא כך קבע הוא יתברך, אלא אדרבה רצונו כי יאיר או הנשמה בגוף הגשמי, כי נתוואה לו לדירה בתחתונים, והם השילו מעל עצמם חיבור הנשמה לגוף, וזהו בקרבתם לפני ה' וימותו.
והנה אין לנו השגה בכל זה, אלא כי תורותינו תורת חיים לעד קיימת, ולימוד יש בדבר וכן נחמה גדולה לאדם, נמצאנו כי היסרון לא היה בעצם קורבתם, אלא בצורתה בהיתה על ידי ניתוק הנשמה מהגוף, ולא בהעלאת דרגת הגוף (ואולי נוסיף אף שכביכול יפסדו מעט מדרגת הקורבה).
ד. והנה הלימוד: כי תפקידנו כאן בעולם החומרי הגס והמגושם הוא להתרומם בו, להרים את ענייני הגוף, ולא להתעלם מהם, אלא להבין כי רצונו יתברך הוא שכאן בעולם הגשמי ובמציאות הגשמית תיכון מלכותו, ובכל התקדשות שמקדש האדם את עצמו, כל ברכה כל הבל של תורה שמוציא מפיו, הרי בזה מביא קדושה כאן בעולם ואת עצם סיבת מציאות העולם הזה.
אך מלבד זאת, גם נחמה וחיזוק גדול יש לנו בדברי קודשו, שלעיתים לא מבין האדם איך אחר כל התמודדותו, זמני עלייתו, רצונו ותשוקתו לעשות רצון קונו, עיתים עדיין כבהמה נדמה, נמצא עם אותם תאוות גשמיות, כביכול באותו מקום בו היה, לא מרגיש שבאת זכה ונעשה לאיש אחר ומציאות אחרת, כי אדרבה, זהו חיותו, כל זמן שעדיין נפש בהמית בתוכו, הרי יכול לזכות עוד לקדש שמו כאן בעולם, להעצים אור הנשמה כנגד הגוף הגשמי, וכך מקדש את הגשמיות, ועושה נחת רוח ליוצרו וקונו, וכמו שכתב אדמוה"ז בעל התניא בפרק כ' כי עיתים אדם כל חייו נלחם נגד אותו קושי אותה תאווה ואתה ניסיון וכל חייו רצונו שוב באותו עניין כי זהו תפקדיו, ועומק הדבר כי למדים אנו כי אין רצנו יתברך שנהיה כאן בעולם ללא גוף אלא להיפך, מלחמתינו לא להתנתק מהגוף אלא לקדש ענייני הגוף, ואין סוף דרגות בזה.
והלוואי ונזכה בעזה"י לקדש ולרומם החומר ועל ידי כך לדבוק ביוצרנו וקוננו בזה ובבא.
