פרשת תולדות
ריח בגדיו ריח בוגדיו
א. מהי מעלת ריח בגדיו של יעקב
וירח את ריח בגדיו, ויאמר ריח בני כריח השדה וכו' (בראשית כז, כז). אם נתבונן מעט יש כאן משא ומתן מתמשך בנוגע לברכות, יצחק הסתפק למי ראויים הברכות. ומתי הגיע זמן ההכרעה, מתי יצחק אבינו מחליט שהברכות ראויות להימסר ליעקב אבינו? בזמן שהוא מריח ריח בגדיו, ומשם נעשה הדבר מוחלט שלעומד מולו מגיעות הברכות. ונשתדל לבאר הדברים בס"ד.
ב. אברהם חשש שהברכות יגיעו לעשיו
למעשה אם נתבונן בכל עניין הברכות, הרי כבר באברהם אבינו ביאר רש"י בסוף פרשת חיי שרה (לעיל כה, יא) שנתיירא אברהם לברך את יצחק כי ראה את עשיו שיוצא ממנו, ולכן בירכו ה' (ובאמת לפני כן בפסוק ז' כן כתוב שמסרם ליצחק, ואכמ"ל). ועיין בזה עוד בזוהר הקדוש בתחילת פרשתינו שלא בירך אברהם את יצחק כדי שלא יתברך עשיו, היינו שהברכות היו אמורות להימשך מיצחק והיה החשש שיגיעו לידי עשיו הרשע.
ועם כל זה רואים שיצחק הבין שראוי דווקא שעשיו יקבל את הברכות, ורק רבקה הבינה שהברכות צריכות להמשיך ביעקב אבינו.
ג. ריח בגדיו-ריח בוגדיו
וכאמור אם נתבונן כשיעקב נכנס ליצחק אבינו עם המטעמים, נראה שיצחק היה מסופק אם זה יעקב, וכפי שנאמר: "הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו" (בראשית כז, כב). וכאמור מהו הרגע שמניח את דעתו של יצחק? "וירח את ריח בגדיו", כאן נחה דעתו של יצחק אבינו לברך את יעקב, וצריך להבין כנ"ל.
הנה הגמרא (סנהדרין לז, ב) מביאה את הדרשה על הפסוק "וירח את ריח בגדיו", אל תקרי בגדיו אלא בוגדיו, ומזכירה שם את המעשה ביוסף משיתא שנכנס לבית המקדש והוציא את המנורה, וכשהיוונים אמרו לו שזה לא בשבילו ושייכנס עוד פעם, לא הסכים ואמר: "אוי לי שהכעסתי את בוראי פעם אחת, שוב אכעיסנו?". דהיינו שעל ריח בוגדיו אומר יצחק אבינו "כריח שדה אשר ברכו ה'". והדבר אומר דרשני: האם ריח בוגדיו זהו הטעם והסיבה שבגללה יעקב זוכה בברכות?
ד. עבודת האבות לסלול דרך לעולם
ונראה שעומק עניינו ועומק ספיקו של יצחק אבינו הוא, כי הנה יעקב אבינו היתה "מיטתו שלמה" (כדברי חז"ל בספרי דברים פיסקא לא, ובשיר השירים רבה ד, יב). דהיינו כי עניינם של האבות הוא סלילת דרך שיש לה קיום ומציאות מיידית הקיימת לעולם, ובזה שונים הם מהצדיקים שקדמו להם. האבות סללו, יצרו ובנו דרך שיש לה קיום בזרעם לעולם. ובאמת, מעניין שאם נתבונן באבות ואמהות הקדושים, לא מצינו בהם שום בדל מציאות של חטא ועוון כלל וכלל. והחל מהשבטים הקדושים, שבטי י-ה, שאין לנו השגה כלל במציאותם, אבל דווקא משם מתחילה מכירת יוסף, וכן מעשה יהודה ותמר. אף שבעוונות אלו אין לנו שום הבנה בהם, וכן בהמשך הקיום של כלל ישראל בפועל כן מצינו כביכול חטא, ובפרט וביתר שאת מגלות ויציאת מצרים ואילך.
ה. רצון כל יהודי לעשות נחת ליוצרו
וביאור הדברים כי עניין עבודת האבות הקדושים, הוא לקיים ולהעמיד דרך ומציאות שתהיה לה קיום לעולמי עד, והוא בבירור הרצון הפנימי שכולו לה', שהדביקות האמיתית היא בדביקות בה' יתברך. וזהו עניין בוגדיו במעשה דיוסף משיתא, שהרי כבר חטא והרשיע, ומה עניין יש לו שלא לחטוא שוב, הרי עולמו הנצחי לכאורה אבד, ולא נראה שחושב כעת לחזור בתשובה שלימה? (אף דבוודאי שהתקבלה תשובתו, אבל מצד הפעולה שלו עיקר עניינה וי לי שהכעסתי טענתו של יוסף משיתא: "אוי לי שהכעסתי את בוראי פעם אחת, שוב אכעיסנו?" היינו, שאינו חפץ לעשות צער ליוצרו וקונו. זהו עיקר תוקף הנקודה, שאף שכביכול אין שום רווח בדבר, וכביכול אין כאן מימד של עבודת ה' של דרגה והשגה, שהרי הוא במקום הכי נמוך ושפל שיש, ואעפ"כ שוב לא אכעיסנו, כי רצונו הפנימי של כל איש ישראלי הוא לעשות נחת רוח ליוצרו.
ועיין בזה בארוכה בספר התניא (פרק יט) שמבואר שבכל נפש מישראל, ואפילו בקל שבקלים וברשעים, קיימת "אהבה מסותרת" לקדוש ברוך הוא, שהיא ירושה לנו מאבותינו. ובמעשה דיוסף משיתא כל פעולתו היתה מכח גילוי אותה אהבה, לא מחמת סולם עבודה, אלא גילוי עומק רצונו שלא להכעיס את בוראו.
*ו. קיום יעקב לעולם ע"י בוגדיו*
וזהו "וירח את ריח בגדיו", היינו בוגדיו. יעקב אבינו היה "איש תם יושב אוהלים" (בראשית כה, כז), אך איך ייתכן קיום עבודתו לעולמי עד גם במי שאינו כל כולו לה' ולעבודתו? על זה נאמר "וירח את ריח בגדיו", וזהו היה הגורם המכריע שדווקא כאן יש את מציאות הברכה. יצחק הבין שלעבודת יעקב יש קיום עולמי גם לבוגדים שהם הנמוכים שבישראל, שגם הם רצונם האמיתי והפנימי הוא לעשות נחת רוח ליוצרם.
ממילא וירח ריח בגדיו אלו הם בוגדיו, כאן הוסר ספיקו של יצחק אבינו.
ז. שתי בחינות בעבודת ה'
ונקןדה זו נראה בס"ד, שכח הברכות הם מכח בוגדיו, עומק הענין שיש ב' בחינות בעבודת ה', יש צורת העבודה במסילה העולה, שבוודאי שכך צורת העבודה, אמנם כיון שהוא במסילה והוא חלק ממהלך, הרי כביכול העבודה אינה רק בלתי לה'. אבל יש בחינה שאדם מגלה רצונו האמיתי, שאין שאיפתו רק לעשות נחת רוח לבוראו ויוצרו, וזהו כביכול מעל סדר העבודה, וזה שייך בכל איש ישראל מהנמוך עד הגבוה.
והלוואי ונזכה לעשות נחת רוח ליוצרנו וקוננו.
