א. ידוע המעשה בנפוליאון כשכבש את רוסיה וראה יהודים מתאבלים בתשעה באב, ושאל אותם על מה אתם מתאבלים ואמרו לו על חורבן בית מקדשנו שנחרב בירושלים, התפלא נפוליאון שלא שמע על שום חורבן שהתרחש, הסבירו לו אותם יהודים כי החורבן התרחש לפני כאלף שבע מאות שנה, נענה נפוליון עם שמבכה ומתאבל על בית מקדשו אף שעברו כמעט אלפיים שנים מחורבנו, עם כזה הוא עם הנצח.
ב. וכאמור כי האמת שעיתים גם בתוך שלומי אמוני ישראל מורגש הקושי להתעורר לאבלות, כיון שמרוצת החיים משכחת מאיתנו מה שחסר לנו כשאין לנו בית ומקדש.
ועל כן ימים נשגבים אלו, בהם מעוררים עצמינו להבין את החסר, להבין את מה שאין לנו מעת שחרב הבית, ועל ידי פעולות האבלות הרי מתעורר הלב להבין את שחסר, ועלינו לדעת כי על ידי האבלות, על ידי שמעורר בליבו להבין כי אין החיים בשלמותם ואין מציאות העולם כתיקנה כשאין בית מקדש ולא זוכים למלא השראת שכינתו עלינו, הרי על ידי כך זוכים אנו להתחבר להשם יתברך, זוכים להאיר אור השכינה בתוכנו, כי הערגה והציפייה לבניין בית המקדש, היא עצמה המחברת היא עצמה המקשרת, ובשונה מכל אבלות בה אבלות הוא על מה שאין, כאן האבלות היא על מה שיש ולא זכינו שיבוא לידי ביטוי, שקשר האהבה בין השם יתברך לעמו ישראל קיים במלא תוקפו, ובכל זאת לא זכינו.
ג. ויש להוסיף בדבר שאם נתבונן בסדר ימי האבלות, הרי שמתחילה האבלות בהדרגה מי"ז בתמוז ומוסיפים אנו באבלות עד תשעה באב, ואז דווקא בחצות יום תשעה באב שזהו שיאו של האבל זמן שריפת בית מקדשנו, מאותו הזמן שלכאורה היה נדרש את תחושת האבל העמוקה ביותר, דווקא מורידים הילוך באבלות קמים מהקרקע, ויש מנהגים רבים, יש אף השוטפים הבית, ועוד מנהגים, והדבר דרוש ביאור והסבר, הרי זה שיאו של האבלות, ומדוע דווקא ברגע הקשה ביותר מורידים מעוצמת האבלות, עד כי בי' אב פוסקת האבלות לגמרי?
לבאר הדבר נקדים בדברי הגמרא שבעת חורבן הבית היו הכרובים חבוקים, כלומר לצד החסרון בהשראת השכינה בתוך ישראל, אבל הקשר בין ישראל לאביהם שבשמים לא נותק, כלומר היה מקום לומר כי כיון שחטאו והרשיעו ישראל כלפי אביהם שבשמים, הרי כביכול הקשר בין ישראל להשם יתברך חלילה נפסק, אמנם לא כן הדבר, בית חיינו ומקום השראת שכינתו חרב, אבל עצם הקשר בין השם יתברך לישראל עמו לא הופסק.
ועל כן לצד האבל הקשה על כי אין לנו מקדש, אבל לצד זאת יש לנו במה להתנחם ולזכור שלא פסה חסדו מאיתנו, ואף כי חרה אפו בישראל עדיין לא הסיר חסדו מאיתנו, ועל כן בימים אלו עלינו להחזיק משני הקצוות, מחד גיסא הצער והכאב העצום שלא זכינו עדיין לראות בבניין בית המקדש, אבל מאידך גיסא לזכור שהקשר בין ישראל להשם יתברך קיים, והוא יתברך רק מצפה שנרצה ונחפוץ ונבקש בהשראת השכינה, שנשתוקק אליו יתברך, ואז יתקיים בנו "השיבנו השם אליך ונשובה חדש ימינו כקדם".
בבניין ציון ננוחם