פרשת מטות מסעי
הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל, היה מספר על אשה שהחליטה לפתוח בשתיקה ממושכת ולא לדבר עם בעלה זמן רב, והדבר הוציא את בעלה משלוותו. ולאחר מספר שבועות, החליט הבעל להוועץ עם רב השכונה, והרב יעץ לו עיצה מסויימת, ומיד ניגש הרב לפעולה, הוא הגיע לביתו, לקח נר נוצה וצלוחית קטנה והחל לערוך בדיקה מדוקדקת בכל פינות הבית, כפי שעושים בבדיקת חמץ.
בתחילה חשבה אשתו שהוא חומד לצון, אך כשראתה שהוא ממשיך לחפש בצורה רצינית ביותר, התחילה לדאוג שמא חלילה נשתבשה דעתו, לערוך בדיקת חמץ, בשיא החורף, אך נהגה בקור רוח והמתינה לראות איך יפול דבר, והבעל לעומת זאת המשיך לבדוק ביתר מרץ, והדבר הוציא אותה משלוותה, ואז פנתה אליו בנזיפה: "אפשר לדעת מה אתה מחפש באמצע החורף"?
והבעל ענה ברצינות מעושה: "אני מחפש את הלשון שלך, שהלכה לאיבוד מזה מספר שבועות"…
האשה פרצה בצחוק והשלום חזר לכנו. (קול יעקב עמ' קל"א).
הלצה זו יש בה הרבה מן המוסר, כמה אנשים אבדו את הלשון באורך הגלות, איבדנו את הלשון המדברת ומשוחחת איש עם רעהו בצורה מכבדת ומכובדת, אבדנו את הלשון, אבדנו את המילים ואבדנו כל שיח מכבד, וכדברי הנביא ירמיה (פרק ט' פסוק ז'), בהפטרת תשעה באב: "חץ שחוט לשונם, מרמה דיבר, בפיו שלום את רעהו ידבר, ובקרבו ישים ארבו". הלשון של בני אדם הפכה למעין חץ הנמשך למרחוק, וכך רגילים לרמות איש את רעהו, בפיו הוא אומר שלום, אך בליבו, הוא שם מארב ומחכה לעשות לו רע.
ומעין זה, בפרשת השבוע אנו קוראים על המסעות שעברו עם ישראל במדבר, ומספרת התורה: "ויסעו מקהלתה ויחנו בהר שפר" (פרק ל"ג פסוק כ"ג), ואמרו רבותינו, "קהלתה" היה המקום בו התקוממו ונקהלו קרח ועדתו על משה ואהרן, (כמבואר בתרגום יונתן), ועל דרך הרמז יש לומר, מיד כשנסעו מאותו מקום בו היתה מחלוקת, הבינו העם גודל מעלת השלום ואהבת חינם, וקבלו על עצמם לדבר באמרי שפר, דבריו נעימים ומתוקים "ויחנו בהר שפר".
ועוד יש לומר, אם נסע "מקהלתה", מכל המחלוקות והתככים, מיד נזכה ל"הר שפר", לבנין בית המקדש המהודר ומשופר בכל יופי והדר.
ומהרה יראו עינינו וישמח ליבנו!
תגובה אחת
ייש כוח!