א. עומדים אנו בימים נפלאים וקדושים, ימי התשובה, יש נקודה שחשוב מאוד להסביר ולבאר, נקודה שאני חושש היא אחת הגורמים לריפיון גדול במצות התשובה ובניצול ימים קדושים ומיוחדים אלו, והאמת שיש טענה שנראית צודקת המנקרת בראשם של רבים, ומכוח אותה הטענה לעיתים מגיעים לכדי ריפיון במצוות התשובה, ולפני שאני נכנס לגוף הטענה, ומה התשובה עליה, לפני כל זה ברצוני להקדים יסוד חשוב.
כל טענה המביאה האדם וגורמת לו להגיע לכדי דכדוך או עצבות, זהו עצמו סימן שמגיעה שלא ממקום טוב, בכל מצב שלא יהיה אם יש לאדם על עצמו טענה או ביקורת ומכוחה נחלש בעבודתו יתברך, הרי זה עצמו סימן שמגיע ממקום לא טוב, כי עבודת השם צריכה להיעשות בשמחה ומתוך רוממות הרוח, ועצם מה שלפעמים מייסר האדם את עצמו, ודבר זה מחליש האדם ומקטינו הרי זה עצמו ראיה וסימן שאינו מגיע ממקום טוב, ואיני מדבר בזה על חשבון נפש, או מה שנקרא בלשון ימינו ביקורת בונה, שהיא דברך מבורך וראוי, ואף חובה לעיתים מסוימים, כוונתי לביקורת המחלישה את האדם.
ב. ולגוף הדברים, הרי מצד אחד א"א להפחית ולזלזל חלילה בשום מעשה עבירה שעושה האדם, הרי עבירה פירושה שעבר על רצונו יתברך, וזהו דבר נורא שמשפיע חלילה בכל העולמות, כל פעולה שעושה איש מישראל יש לה השפעה עצומה, ואם פועל בטוב ועושה מעשה מצוה הרי מביא לגילוי כבוד מלכותו יתברך בכל העולמות, וחלילה להיפך, ובוודאי שכל עבידה וחטא שעושה האדם זהו דבר נורא, וכמו שאומרים אנו בכל יום בכל נפשך, ואפילו נוטל את נפשך כלומר שעל האדם להיזהר לא לעבור את מצוות השם עד כדי נטילת חיים [וכמובן שאינו נהרג בפועל רק על ג' עבירות חמורות].
ומצד שני כידוע וכמו שאנו מדברים רבות, והכל הוא מדברי רבותינו ושרשם בחז"ל שאסור לו לאדם חלילה ליפול לכדי ייאוש ואף לא לכדי עצבות! חלילה בגלל עונותיו, כמובן צריך חרטה ובקשת מחילה, אבל גם זה רק בזמנים שנקבעו לנו ע"י חכמינו, אבל לשקוע בעצבות יאוש דכדוך וחלישות השעת, זה חלילה.
ובמבט ראשון נראים הדברים כסותרים זה לזה, שהלא אם במעשה חטאו פגם בכל העולמות, איך לא ישקע בעצבות, איך אפשר כביכול לזלזל בחטא ובמעשה אותו עשה? וכי החטא אינו כה נורא, הרי זה ודאי א"א לומר כן, ודאי שהחטא הוא נורא, וכידוע שהעצבות הדכדוך והייאוש רבים חללים הפילה, ואולי אפשר לומר אף יותר מהחטא הפילה הייאוש והעצבות הבאים בעקבותיו, ומאידך גיסא איך לא יפול ברוחו איך שהמרה פי אלוקיו?
ויתרה מכך, מלבד הסתירה בעצם, השאלה הנוספת איך שייך שהאדם עצמו יחיה בכזו סתירה פנימית, מחד גיסא לא לזלזל חלילה במשמעות החטא, ומאידך גיסא לא ליפול בזרועות הייאוש והעצבות.
ג. ולבאר הדברים, נקדים במשל בעת מלחמה, כשנופל חייל, הרי ודאי שזהו עצב וצער עצום נפילתו ומותו של אותו החייל, מצד שני האם מטעם זה תיעצר כל המלחמה? הרי ברור שלא, כי אם תיעצר כל המלחה המשמעות חלילה שיהרגו אלפי ורבבות חיילים, ואין שום סתירה בדבר מחד גיסא צער עצום על מותו של החייל, ולהשתדל שלא ייפלו חלילה חיילים נוספים, ומאידך גיסא להמשיך בכל עוז במלחמה עצמה בכדי להגיע לניצחון.
כך הוא בדיוק במלחמת היצר, מצד אחד ברור שיש צער עצום על עבירה ונפילה, אבל מצד שני עיקר התפקיד הוא להמשיך והלחם, ואם חלילה ייכנס לעצבות ולדכדוך ודבר זה ירפהו מהלחמה הרי אין הרווח רק לצד האויב ליצר הרע, וצריך לדעת שלהילחם עם היצר אין פירושו רק לנצחו, אבל עצם המלחמה היא עצמה חלק מתפקידנו והיא מעוררת רעש בשמים ועושה נחת רוח לפניו, כמו שהבאנו כמה פעמים מהישמח משה, שאדם הנלחם ביצרו ומצליח להשהות נפילה אפילו בזמן מעט אפילו אם אחר כך נפל, הרי בזמן הזה בו כן מתגבר על היצר, עושה בזה נחת רוח עצומה לקודשא בריך הוא.
ולמעשה זה עיקר תפקידו של היצר הרע, בהחלשת האדם, מראה לו כמה אינו יכול לנצח, מגדיל מולו את חולשותיו ומקטין את יכולותיו, עד שמרגיש האדם שאכן אין הוא שייך בקדושה בתורה ובמצוות, והרי זהו בדיוק עצת ורצון היצר, על כן מה יועיל מה שיתאבל עדם על חטאיו אם יגרום לו רק ליפול יותר, כמובן צריך בקש מאיתו יתברך סליחה מחילה וכפרה, בפרט בימים אלו המיועדים לכך, ומייד להמשיך הלאה לראות איך ניתן לגדול להשתנות ולהתחזק, ונתפלל שנזכה כולנו לשוב בתשובה שלימה לפניו יתברך, והקב"ה יכפר בעדינו על חטאתינו ילבינם כשלג ונזכה כולנו לגמר חתימה טובה ושפע ישועות.