פרשת ויקהל- תרומת הנשיאים
בפרשתנו מצווה משה רבינו ע"ה "קחו מאיתכם תרומה לה' כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה' זהב וכסף ונחושת" והתורה ממשיכה לתאר לנו את סוגי התרומות שהביאו בני ישראל לבניין המשכן וכן לכל כלי הקודש ולבגדי הכהונה .
והנה בתרומת המשכן הוצרכו בני ישראל להביא כמה וכמה דברים וכולם נימנו כבר בפרשת "תרומה" ובסוף סדר הרשימה שהביאו תרומה התורה כותבת לנו על אבני השוהם ואבני המילואים לאפוד ולחושן
מדוע נאמרה תרומה זו שהיא היקרה ביותר בסוף סדר התרומות? שאלה זו שואל האור החיים הקדוש ומתרץ כיון שתרומה זו התקבלה ללא שום מאמץ כיון שענני הכבוד הם שהביאו את האבנים טובות ומרגליות לפתח ביתם לכן סידרה התורה את התרומה הזו לבסוף , בתחילה את התרומה שנתנו האנשים מכיסם הפרטי שעמלו בהם. ויתרה מזו הרי מי שהביא את התרומה היקרה הזו של אבני השוהם אלו הנשיאים שהם זכו בשביל צדקותם ומעשיהם הטובים ובכל זאת נפל ערכם בעיני הקב"ה וכל זה משום שלא עמלו בהם. והתשובה היא משום שכתוב בתרומת המשכן "מאת כל איש אשר ידבנו ליבו" שייתן את התרומה מתוך נדיבות לב וזה תלוי בעמל שהשקיע האדם בכספו ואחר כך נותן אותו כתרומה. שהרי ככל שהאדם עמל על כספו כן הוא חביב בעניו יותר כמו שאמרו חז"ל "רוצה אדם בקב שלו יותר מתשעה קבין של חברו" פירוש הדבר אדם מעדיף סכום מועט של כסף שהוא טרח עליו וזה שלו בדין מאשר סכום כפול ומכופל שניתן לו ע"י חברו . כי העמל שאדם עמל על ממונו מחבב עליו אותו ביותר ומאוד חס עליו ואם נותן הוא עמל זה בתרומה ונדבה הרי זו הוכחה הגדולה על נדיבות לבו ומשום כך החשיבה התורה תרומת הכסף והנחושת שעמלו בעליהם עליהם יותר מנדבת אבנים טובות ומרגליות שהביאו הנשיאים שהגיע להם בקלות וללא טורח.
וכן אנו מוצאים מקור נוסף לחשיבות העמל שאדם נותן . שהרי ידוע הדבר שום קיום מצווה בתורה לא נאמר בו שצריך להשתחוות בשעת קיום המצווה מלבד מצוות הבאת הביכורים וטעם הדבר כמו שאמרנו משום חביבות מצוות הביכורים שניתנת ע"י אדם שעמל בשדהו במשך שנה שלימה לאחר שטרח בחרישה ובזיבול וזריעה ומצפה כבר לאכול מהפירות וכשכבר יוצא הפרי הראשון הרי הוא מביא אותו לבית המקדש מצווה זו מיוחדת במינה לכן נאמרה בה השתחוויה.
כמה חשיבות יש בדבר שהאדם עמל בו ואם מקיים בזה מצווה על אחת כמה וכמה.
שבת שלום
