מלוך על העולם כולו בכבודך
התלתל הנאה שהציל את ישראל
ראש השנה! תשפ"ה! הנה אנחנו עומדים בפתחה של שנה חדשה, עוד רגע קט ואנחנו בתוך האירוע, בתוככי ראש השנה של שנה מחודשת. נתאסף כולנו בבתי הכנסת ונעמוד בתפילה לבורא עולם ומנהיגו, למלוך עלינו ולכתוב לנו שנה טובה ומתוקה, לכלל ישראל ולכל אחד ואחד. בערבית, שחרית מוסף ומנחה. שמונה תפילות בשני ימי ראש השנה, שבהם אנו מתחננים לשנה טובה ומתוקה. במרכז התפילות בין תפילת שחרית לתפילת מוסף, גם נקיים את מצות תקיעת שופר.
במשנה במסכת ראש השנה נאמר: מצות היום בשופר! היינו שעיקר ומרכז היום ועבודת הקודש שבו, הוא מצות תקיעת שופר. כל החג וההתרגשות האדירה שבו, תפילות היום, התחנונים לה' שיכתבנו לחיים טובים ומאושרים, הכלה כל סובב סביב המצוה העיקרית של תקיעת שופררר.
מה יש בה במצוה הזו שהיא עיקרו של היום הגדול? מה יש בו בשופר שהכל כל כך סובב מסביבו? כל האנרגיות האדירות שביום הזה באות לידי ביטוי דרך תקיעת השופר, בתקיעה, שברים ותרועת המלך. וממנו ומתוכו נובעים כל שאר ענייני היום, השאיפה לכתיבה בספרן של צדיקים לחיים טובים, הכתיבה בספר לפרנסה וכלכלה ברווח, התחינות לבריאות איתנה ברוחניות ובגשמיות. ובמרכז הכל (הקול…) ניצבת התקיעה בשופר ורק ממנה מושפע כל השפע הטוב לשנה טובה ומתוקה.
הבעל שם טוב הקדוש פסק את פסוקו ואמר: עיקר עניינו של השופר הוא, בן הצועק אל אביו: אבא, אבא הצילני! באחד מימי ראש השנה שלח בעל התניא מסר לתלמידיו: מה שאמר הבעל שם טוב על תקיעת שופר, העיקר הוא הבן הצועק ולא מה הוא צועק. העיקר הוא צעקת הבן לאביו מעומק ליבו. הרבי מליובאוויטש מסביר בספרו ליקוטי שיחות , שיש בצעקה שני עניינים, עצם הצעקה והתוכן היצוק בתוכה, מה הוא צועק ומלמדנו בעל התניא שהעיקר היא עצם הצעקה ולא נוגע מה הוא צועק, העיקר שהבן צועק אל אביו.
יש מי שצועק לאביו שבשמיים, אבא, אבא הצילה את לימוד התורה שלי, שיהיה ביתר עיון, ביתר חיות והתמדה גדולה. יש מי שצועק אבא הצילה את רכושי שאצליח בעסקיי, יש מי ששם דגש על בריאות שלמה ויש מי שזועק לה' שרוצה להיות בעל חסד לעשות חסדים לזולת. אומר הרבי בשם בעל התניא שהעיקר היא הזעקה של הבן לאביו ולא נוגע מה הוא זועק… – שיר המעלות ממעמקים (מעמקי הלב) קראתיך ה'.
בראש השנה צריכה להיות תזוזה אמיתית ממעמקי הלב של הבן לאביו שבשמיים. צעקה שתרעיד את עומק הלב לאבינו שבשמיים, לעורר את הגעגוע העמוק של נשמה יהודית שהיא חלק אלוקה ממעל ממש, לאלוקינו אבינו מלכנו. זוהי עיקרה של מצוה, תקיעה, שברים ותרועה. וזהו עיקרו של יום ראש השנה, זוהי המלכת ה' על כל העולם כולו.
התלתל שהציל את עם ישראל
חדש אלול אחד היה רבי לוי יצחק מברדיטשוב בדאגה גדולה מאד. עננה של דאגה ולחץ נפשי שרתה עליו. ציבור חסידי ברדיטשוב לא ידע את נפשו, מה זה היה לרבי שהוא כל כך מודאג. זקני החסידים נכנסו זקני החסידים אל הרבי ושאלו אותו מה קרה? האם הרבי זקוק לעזרה וסיוע כלשהו? ענה להם רבי לוי יצחק שאין לו בעיה באופן אישי אלא רואה קטרוג גדול על עם ישראל וממנו קטגוריה נוראה על עם ישראל לגזירות רעות ושנה קשה מאד. כל כמה שאני מנסה לסנגר על עם ישראל אינו מועיל, דבריי אינם מתקבלים בבית דין של מעלה, הגזירות הרעות עומדות בפתח…
כך חלף ועבר חדש אלול, לקראת ראש השנה החליט רבי לוי יצחק לעבור בית, בית בברדיטשוב, מאחד לשני כדי לעורר את העם בתשובה. ואכן כך היה הרבי עבר בין אנשי העיר ועורר אותם בתשובה גדולה. סובב לו הצדיק בין בני העיר עד שהגיע לבית של אשה אחת, נכנס הרבי למשפחה, קיבלו אותו בכבוד גדול, ואז פנה לבעל הבית ולאשתו, והתחיל להתעניין בחייהם, מה אפשר לשנות לטובה, כדי לסייע לכלל ישראל להסיר את הגזירות הרעות. תוך כדי דיבור התרגשה האשה ואמרה לרבי: אני יודעת שחטאתי והחטאתי לפני שנים רבות את הפריץ, ומאז אני כואבת את חטאי הגדול. וסיפרה: כשהייתי נערה בת שבע עשרה מתו עליי הוריי נשארתי יתומה הבת הגדולה לאחים הקטנים. הלכתי לפריץ של העיירה וביקשתי להמשיך את מסורת אבותיי לשכור את בית המזיגה שממנו התפרנסו, כדי להמשיך ולפרנס את אחיי שאחריותי עליהם. אך משראה אותי הפריץ, גבר עליו יצרו ואמר לי מראך יפה ומרשים, אנא הנשאי לי ואני אזון ואפרנס אותך ובני ביתך, נבהלתי מאד, מספרת האשה ודחיתי אותו בשאט נפש. אך הפריץ לא נרגע, קם ממקומות תפס בשערותיי ונשק להם… ברחתי מחדרו הלכתי לביתי בבכיה לקחתי מספרים וחתכתי את כל שערי, הרגשתי שהחטאתי את הפריץ… בשערותיי. שאל אותה הצדיק רבי לוי יצחק ומה עשית עם השערות שגזרת, ענתה האשה בבכיה, את הכל זרקתי אך שמרתי תלתל אחד שאותו אני מוציאה מזמן לזמן, מסתכלת עליהם וזועקת לה', אבי שבשמיים מחול לחטאיי ומחזירה אותו לארון… רבי, תן לי דרך תשובה… הרגיע אותה רבי לוי יצחק ואמר לה בהתרגשות, אין לך על מה לחזור בתשובה את אשה צדיקה, טהורה וזכה.
חזר רבי לוי יצחק לביתו ולמחרת, בראש השנה, לפני תקיעת שופר עלה לבימת בית הכנסת לדבר דברי כיבושין, ובתוך דבריו, פנה לריבונו של עולם ואמר בהתרגשות אדירה ובבכיות מקרב לב: ריבונו של עולם, אם לא תשובתם של ישראל אינה מספקת כדי לשכך את כעסך מעלינו, אם קבלות ומעשים טובים של ישראל אינם מספיקים, ריבונו של עולם: עשה למען שמך הקדוש והנורא, עשה למען קידוש ה' שעשתה אותה נערה כשגזרה את כל שערותיה, לכבוד שמך יתברך. עשה למען התלתל הקדוש שמעורר אותה לשוב אליך ולהתחטא בפניך, ופרץ בבכיות אדירות מקרב לב בזעקה: ריבונו של עולם קח את תלתלה של הנערה הצדקת הזו שגזרה אותה מתוך אהבת אמת ולב עמוק אליך יתברך, שים אותה על כף המאזניים לטובתם של ישראל. ומיד התחיל לתקוע בשופר. לאחר תקיעת שופר ירד מהבימה וחזר למקומות בהתרגשות אדירה. מרגע זה ואילך נשפכה על פניו של רבי לוי יצחק נהרה אדירה ואור גדול זרח עליו, פניו האירו באור יקרות. לאחר התפילה עלה שוב לבימה ואמר לבני הקהילה: שובו לביתכם, אכלו ממתקים בסעודה גדולה. שמחו כולכם, כי בזכות הנערה הזאת הוכרע כף המאזניים לטובת עם ישראל.
אמרו, באותה שנה היה שפע רב לישראל בכל מקום שהם.
