הגוש האמוני הסוף? קרוב לארבעים שנה נצמד הציבור החרדי לקו שהתוו שני המנהיגים המיתולוגיים. האם כעת תחת הנהגה חדשה מגיע השינוי?
הפרשן הפוליטי יוחאי כספי עושה סדר בטור פרשנות מרתק.
1. את גוש הימין לא הקימו בנימין נתניהו ואריה דרעי. הגוש הזה הוקם בסוף שנות השמונים על ידי שני מנהיגי ענק של הציבור החרדי, שהותירו חותם לדורות. למעשה, מאז קום המדינה וביתר שאת משנות השבעים, הציבור החרדי כולו צועד לאורם של שלושה מאורות: הרב שך הרב מלובביץ' והרב עובדיה יוסף. היו מנהיגים לפניהם והיו אחריהם, אך לא היו כמוהם.
כמובן, גם הם נסמכו על קודמיהם. הרב שך הדגיש את היותו רק ממשיך את דרכם של גדולי הדור הקודם בדגש על החזון איש והחפץ חיים. הרבי מלובביץ' היה גם בעצמו נצר לשושלת אדמו"רי חב"ד, בנו של המקובל הנודע הרב לוי יצחק שניאורסון, ובעיקר חתנו וממלא מקומו של האדמו"ר הקודם הרב יוסף יצחק מלובביץ'. כך גם הרב עובדיה יוסף – לצד היותו מנהיג פורץ דרך, יניקתו הגיעה מחכמי ישיבת פורת יוסף ובראשם רבו המובהק הרב עזרא עטייה. ועדיין, חותם כמו של שלושתם, בוודאי במישור ההנהגתי, אף מנהיג רוחני לא הותיר מקום המדינה.
2. הרב שך והרבי מלובביץ' נודעו כשני בעלי פלוגתא חריפים. ברוב הנושאים הם לא ראו כלל עין בעין, ובסוף שנות השמונים אף פרצה ביניהם מחלוקת רעיונית עמוקה, שהביאה לפיצול בין אגודת ישראל לדגל התורה. אך דווקא בסוגיה המהותית של ימין ושמאל, ניתן לומר ששניהם אלו שהתוו יחד את הדרך בה צועדים המפלגות החרדיות קרוב לארבעים שנה.
עד לאותה תקופה, הציבור החרדי לא היה משויך באופן מוצהר לצד הימני של המפה. להיפך, סיכומים רבים נסגרו דווקא מול השמאל. אמנם מנחם בגין, בגישתו המסורתית והחמה לכל דבר שבקדושה, החל לחולל שינוי, אך הברית עדיין לא הייתה רשמית או מוצהרת.
ההכרעה ההיסטורית נפלה בסוף שנות השמונים, בעימות שבין שמיר המאופק לפרס השופע. הרבי מלובביץ' היה קרוב באמת לעמדות הימין וראה סכנת חורבן בכל משא ומתן מדיני, ולכן תמך בממשלת הימין. הרב שך, לעומת זאת, היה בהרבה מובנים יונה מדינית, אך הוא קבע את הכלל המכריע: "אנחנו עם המאמינים". כשהבחירה היא בין מאמינים לבין מי שמבקשים לעקור דת, אנחנו עם המאמינים. נכון שגם ראשי הימין אינם שומרים תורה ומצוות, אבל ככלל הימין ליבם במקום הנכון. השמאל אולי יכול לתת הרבה יותר, אך מגמתו הכללית היא לעקור את הדת, בשונה מהימין שברובו הגדול מחובר לדת ולמסורת.
3. השיא נרשם ב"נאום השפנים" הידוע. לצידם של הרב עובדיה יוסף, הרב אלישיב, האדמו"ר מבעלזא וכל שרשרת ההנהגה החרדית העתידית, בנאום היסטורי בכל קנה מידה, סלל הרב שך את הדרך: השמאל מבקש לעקור, ואילו הימין מסמל את היהודי הפשוט. אולי הוא לא מושלם, אבל הוא מחובר לקדוש ברוך הוא, לתורה ולמצוות.
בימי "התרגיל המסריח" בהובלת אריה דרעי, שיתפו הרב שך והרבי מלובביץ' פעולה כדי לשדל את חברי הכנסת ורדיגר ומזרחי שלא לחבור לממשלת פרס, אלא להיצמד לימין. וכך הצליחו לעצור את הקמת ממשלת פרס, כך קרה גם בבחירות 1996. פרס ונתניהו נאבקו על ליבו של הציבור החרדי, ולעיתים נדמה היה שהנטייה היא דווקא לכיוונו של פרס. שלושה ימים לפני הבחירות נרשם שוב שיתוף פעולה היסטורי, גם אם לא רשמי, בין חב"ד (אמנם יותר משנתיים לאחר פטירת הרבי, אבל שמונה שנים לפני, הרבי כבר שם עין טובה על נתניהו) לבין הרב שך. מביתו שברחוב ראב"ד פרסם הרב שך הישיש את הוראתו הציבורית האחרונה: "בוחרים נתניהו". באותו הזמן בדיוק יצאו פעילי חב"ד בקמפיין "נתניהו טוב ליהודים". נתניהו ניצח על קוצו של אחוז, וידע היטב שאת הניצחון העניקו לו הרב שך והחבדיניקים.
4. קרוב לארבעים שנה החזיק הקו הזה מעמד. בהמשך יישרו איתו קו גם האדמו"רים החסידיים, ובסופו של דבר גם תנועת ש"ס, עוד בחיי הרב עובדיה, ובוודאי לאחר פטירתו. אריה דרעי נצמד עד כאב לגוש הימין, אולי כדי לכפר על עברו הפוליטי, ואולי מתוך הבנה מפוכחת ששם נמצאים בוחריו.
החרדים נותרו נאמנים לגוש הימין גם כשנתניהו הפנה להם עורף והקים את "ממשלת האחים" ב-2013; הם פשוט חיכו בסבלנות לחיבוק מחודש. הם התייצבו לצידו גם כשגנץ וכחול לבן גברו על הליכוד בקלפי. הם עמדו כחומה בצורה מול ממשלת ששת המנדטים של בנט, למרות שהובטח להם בה עולם ומלואו, וישבו כמעט שנה וחצי באופוזיציה.
אלא שאין ספק שבארבע השנים האחרונות משהו נסדק. זה לא רק נתניהו שלא הבין ולא קלט את גודל השעה, והוא אכן לא קלט- אלא גם חברי הכנסת החרדים, ואולי אפילו חלק מההנהגה. הכעס הפעם מגיע מלמטה, מהשטח, ולא מלמעלה. במשך ארבע שנים הציבור החרדי הושמץ, נרדף, הוכה ודוכא, ושותפיו מגוש הימין לא גילו אפילו שמץ של סימפטיה. דווקא בתקשורת הימין, בהובלת ינון מגל, זיהו היטב את תרגיל ה"הפרד ומשול" שמופעל נגד המחנה. נתניהו פספס בגדול, ובעיקר הציונות הדתית בהובלת בצלאל סמוטריץ', שגילה אטימות מוחלטת וחוסר הבנה פוליטי בסיסי – לקות שחוזרת על עצמה בציונות הדתית לדורותיה.
האם אחרי ארבעים שנות שיתוף פעולה הגענו לנקודת השבר? ההיסטוריה מלמדת שהציבור החרדי לא ממהר לפרק בריתות. מצד שני יש כאן טלטלה אמיתית, ומשבר עמוק, האם בקרוב נגלה שהקו שהתוו הרב שך והרבי מלובביץ' הגיע לסוף דרכו.
צילום: כפוף לחוק ז"י סעיף 27א, שוקי לרר.