פרשת אחרי מות קדושים
א. השבוע נקרא בעזרת השם בפרשת אחרי מות, אחרי מות שני בני אהרון וכמו שהזכרנו בפרשת שמיני, שעניין מיתתם של נדב ואביהוא דק מן הדק, כי אמנם מתו על אשר הקטירו אש זרה, אבל כל חפצם שאיפתם וכוונתם היתה מרוב תשוקתם להשם יתברך, ועליהם נאמר כל המוריד דמעות על אותם צדיקים, שהיו שלמים בקדושתם, וזהו לשון הפסוק בתחילת פרשתינו "וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרון בקרבתם אל השם וימותו", אשר מחד גיסא מלמדת התורה הקדושה, האיסור להיכנס אל הקודש שלא ברשות, אבל מאידך גיסא הרי זכו אותם קדושים שמתו בקירבתם אל השם יתברך.
ובזוהר הקדוש בפרשתינו על המילים אחרי מות שני בני אהרון, ומקשה שמצינו סתירה בין שני פסוקים מחד גיסא "עבדו את השם ביראה וגילו ברעדה", ומאידך גיסא "עבדו את השם בשמחה בואו לפניו ברננה", ונשאלת השאלה מהי המידה והדרך לעבוד את השם יתברך, ומפרש הזוהר הקודש כי תחילת העבודה צריך שתעשה ביראה, אמנם עצם המצווה צריך שיעשה בשמחה, וידועים דברי האריז"ל הקדוש כי כל השגתו על אשר זכה לקיים מצוות השם בשמחה, ולשון האר"י הקדוש כי כפי גודל שמחתו באמת ובטוב לבב הפנימי, כך יזכה לקבל אור עליון ואם יתמיד בזה אין ספק שישרה עליו רוח הקודש, ועניין זה נוהג בקיום המצות כולם, עד כאן מתוך דברי האריז"ל.
ב. והנה עניין זה הוא הנלמד ממיתת נדב ואביהוא, והוא פתח ומפתח גדול בעבודת השם, ונראה אולי מעט לפרש הדברים כפי מיעוט ערכינו, כי בלא היראה אין הדבר בחינת עבודה, שאין בה עול, רק עושה ופועל כי הרגשת ליבו, וממילא שמחה זו אינה בעבודת השם אלא ברצונו, אבל כשיש את היראה היינו שהטעם והסיבה שעושה, היא כי כך צווה השם יתברך, והדברים הם בגדר עבודה, שזה עבודתו וחובתו לשמוע ולקיים רצון השם יתברך, ומכניס בדבר את חשקו שאיפתו שמחתו ומרצו, הרי אין לשער גודל ומעלת דרגתו, שזוכה לעבוד את השם מתוך שמחה.
והנה בחינה זו מצריכה עבודה תמידית, כי תמיד נצרך לאזן בין שני בחינות אלו, כי העושה רק בחינת עבד, ללא שמחתה של מצוה, הרי חסר בפנימיות הדבר, ולאידך גיסא השמחה לבדה עלולה לגרוע מקיום המצוה ברצון לעשות רצונו יתברך, ושונה דבר מאיש לרעהו, כי יש שעיקר עניינו הוא להרבות שמחה, כי רגיל לעשות המצוות לא חיות וחשק, ויש שלהיפך, עושה המצוות כפי רצונו וחשקו, אך אינו חש מחויבות ועבדות בדבר, וכן יש באותו אדם גופא שמשתנה אצלו המציאות בין זמן לזמן, שיש זמנים שעליו להתחזק יותר בעשיית המצוה מתוך שמחה מתוך חדווה מתוך חיבור פנימי, ויש זמנים שעיקר עבודתו לקיים המצוות בחלק היראה כי כך ציוונו מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.
ואולי אולי אף נרמזים הדברים בפרק מזמור לתודה גופא, "דעו כי השם הוא אלוקים הוא עשנו ולו אנחנו" היינו כי המצוה צריך שתעשה בשמחה, אבל הזכירה תמידית שהשם יתברך [אלוקים] הוא עשנו ולו אנחנו, וזה עבודתנו לעשות המצוות בשמחה.
ג. ויש להוסיף בזה דברי האגלי טל בהקדמתו, אשר שם כותב שיש שאומרים שכיון שבלימוד התורה יש כל כך הרבה עונג ושמחה והנאה, ואלי כיון כשזוכה ולומד ומרגיש את אותה מתיקות ועריבות, אולי על ידי כך נפגם ונחסר לו משכרו, וכותב רבנו האגלי טל כי בוודאי שאין הדבר כך, ואדרבה, רצונו יתברך כי נתענג על דברי תורתו וככל שמוצא בה יותר עונג וטעם כך גדול שכרו וגדולה מצוותו.
ונראה עוד, כי בכל המצוות דרגתם והשגתם על ידי שעושה אותם בשמחה, אבל לימוד התורה הקדושה, זהו עיקר המטרה להשתדל להגיע לידיד אותו עונג ולאותה מתיקות שבתורה הקדושה, כל העמל והיגיעה הוא בכדי כי נזכה להתענג על מבועיה, כשכל השכלה והבנה בתורה הקדושה היא עונג פנימי שאין לתארו, והאמת שהעונג הוא לאין שיעור, ואין לנו כלל כלים כאן בעולם הזה לחוש את העונג שבתורה הקדושה, וזה נזכה רק לעולם הבא, כיון שכאן בזה העולם הגוף הגשמי והחומרי מפריד מהאדם להרגיש את עומק ההנאה שבתורה הקדושה שהיא לחם שעשועיו של הקדוש ברוך, ואדרבה ככל שחש בה תענוג בעת לימוד התורה בה הרי יש בדבר זיכוך פנימי וחיבור למקורו ונשמתו.
והלוואי וניקח חיזוק בדברים, הן להשתדל להרבות שמחה בכל עשיית מצוה וכמו שהבאנו מרבנו האריז"ל שאמר על עצמו כי בכך זכה להשגתו ודרגתו, ורק נקדים לה היראה לזכור כי הוא מלך העולם והוא ציוונו ולו אנו עבדים לקיים רצונו, ואדרבה בכך ידרבן ליבו לעשות המצווה מתוך שמחה על הזכות לקיים רצונו, ואם בכל מצוה צריך לעשות בשמחה הרי עוד יתרה מכך בלימוד והעיסוק בתורה הקדושה, בה עיקר רצונו כי נגיע לידי שמחת התורה, להבין להשכיל ועל ידי כך להתענג בה, והיא חלקינו בזה ובבא.
