פרשת בלק
לא הביט אוון ביעקב, וכי הקב"ה באמת מתעלם מהעבירות שלנו?
א. הפרשה מגלה את אהבת ה' לעם ישראל
חיזוק גדול יש בפרשתינו, אשר כל כולה הוא אהבת ה' יתברך לעמו ישראל, וזהו תוכנה של כל הפרשה, ומו"ר מרן הגר"ש אוערבאך זצוק"ל היה מעורר שכל הפרשה כולה עניין אחד שאין כמעט דןמה לזה בתורה הקדושה.
ונוסיף בזה עוד, שבשונה מכל הפרשיות, זו הפרשה היחידה כמעט שעם ישראל עצמו אינו מעורב בשום חלק. כלומר, כל זה הוא כביכול מה שקרה מאחורי הקלעים. עם ישראל לא חווה את מה שכמעט קרה לו. הוא לא חווה את הניסיון לקלל אותו. הוא לא חווה את איך שהקב"ה הפך עליו את הרעה לטובה ואת הקללה לברכה.
כאשר כאמור עומק הפרשה הזאת הוא גילוי עצום של אהבת ה' לעם ישראל.
ב. מידת הרחמים מול מידת הדין
ברצוני לעמוד בסייעתא דשמיא על נקודה נפלאה שיוצאת מהפרשה שלנו. נקודה שהיא כנראה אחת הנקודות העמוקות בעבודת ה' יתברך, וזה מידת הרחמים ואהבת ה' לעמו מחד גיסא, למול הידיעה הברורה שיש שכר ועונש ועל הכל יביא האלוקים בדין וחשבון מאידך גיסא, ויש להבין מהו ביטוי רחמיו למול מציאות הדין.
כתוב בפרשה (במדבר כג, כא) "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל, ה' אלוקיו עמו ותרועת מלך בו". מביא הרבי הישמח ישראל מאלכסנדר זיע"א מהקדמונים שנתקשו מה הכוונה "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל"? הרי אמרו חז"ל (בבא קמא נ, א) "כל האומר הקב"ה ותרן, יוותרו חייו". כלומר יש דין ויש דיין ואין ויתורים על מעשי העבירה, ואם כן איך אפשר להגיד "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל"? הרי יש דין ויש דיין. לכל אדם יש שכר ויש עונש. אז מה הכוונה "לא הביט און"? מה הכוונה "לא ראה עמל"?
ואוסיף מה ששמעתי פעם ממו"ר מרן הגר"ש אויערבך זצ"ל, שהיה אומר על דברי חז"ל אלו, מה כל כך חמור שלא לומר שהקב"ה ותרן, עד כדי כך שנענש שיוותרו חייו. וביאר: כי זהו דבר שבאמת יש מקום לטעות בו, כשרואים כל כך הרבה גילוי רחמים שהקב"ה מגלה לעם ישראל, כמו שמתגלה בי"ג מידות של רחמים, וכמו שרואים בפרשה שלנו, אז באמת יש מקום לטעות ולהתבלבל ולחשוב שזאת ותרנות.
לכן צריך לחדד ולומר שחס ושלום שיש ויתור, כי בודאי שזה גילוי מידותיו באופן של רחמים, גילוי של אהבה ושל חסד. אבל כל זה בצורה של מידות, אבל חלילה לחשוב שיש ותרנות, שכאילו אין דין ודיין, ע"כ ממו"ר הגר"ש זצ"ל.
אבל מ"מ לשון התורה צריך ביאור מה הכוונה "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל"?
ג. השאיפה לעשות את רצון ה'
כפי העולה מדבריו הקדושים של ה"ישמח ישראל" זיע"א, הביאור בזה הוא שכאשר האדם נמצא במצב לא טוב, כאשר הוא נופל בעבירה, אבל הוא רק מבקש מהקב"ה: ריבונו של עולם, אני רוצה לצאת מרשת היצר. אני לא רוצה להיות במקום של עבירה. אני לא רוצה להיות במקום של חטא. הרצון שלי הוא לא לעשות חטאים. הוא נלחם נגד כל נפילה, וגם אם חלילה נפל, עדיין כל רצונו הוא לשוב להקב"ה, אין הדבר מציאות או קיום של החטא. במצב כזה נאמר: "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל". ופשיטא ופשיטא שהאדם צריך להשתדל בכל כוחו ובכל מאודו שלא להיכנע ליצר, ואם חלילה נפל הרי בוודאי שצריך לשוב בתשובה שלימה לפניו, אבל האדם ששאיפתו היא רק לעשות רצון קונו, בכהאי גוונא הקב"ה לא מסתכל על האדם דרך העוון שלו. ההנהגה של הקב"ה מול אותו אדם היא "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל".
בוודאי יש לו מה לתקן, זה לכלוך מסוים שצריך לנקות, זה פגם שצריך תיקון. אבל המצב של אדם כזה הוא שהוא רוצה לעשות את רצון ה' יתברך והוא רוצה להיות קרוב לקב"ה. הוא רוצה באמת להיות עבד נאמן לקב"ה, ולא רוצה את החטא, את הריחוק ואת הנפילה.
על יהודי כזה, עיקר ההסתכלות של הקב"ה היא על הרצון הפנימי שלו, על הכיסופים שלו, על השאיפה שלו, על המקום שאליו הוא רוצה להגיע, לא על המקום שאליו הוא נפל.
ודאי שיש דין, יש צורך בתשובה, אבל כאשר הקב"ה מסתכל על היהודי הזה, הוא רואה יהודי שרוצה אותו, הוא רואה יהודי שגם אחרי הנפילה הוא לא משלים עם זה, וגם אחרי הכישלון הוא רוצה לקום, גם אחרי הריחוק הוא רוצה להתקרב.
זה העומק בפסוק "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל". הקב"ה יודע ורואה, אלא שהוא מביט אל עומק פנימיותו של האדם, אל הרצון האמיתי שלו, אל הנקודה הפנימית שלו, אל המקום שבו הוא רוצה באמת להיות דבוק בקב"ה ולעשות את רצונו.
זה גילוי נוסף מאותה אהבה עצומה שמתגלית לאורך פרשת בלק, אהבתו של הקב"ה לעם ישראל. אהבה שאינה מתבטאת רק בכך שהוא מציל אותנו מהקללות ומהגזירות, אלא גם בכך שהוא מביט אל עומק ליבו של יהודי ורואה מי הוא באמת.
על יהודי כזה נאמר: "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל, ה' אלוקיו עמו ותרועת מלך בו".
ואפשר להוסיף שהחטא הגדול ביותר זה להשלים עם הנפילה ועם הדרגה הפחותה, והחיבור הכי גדול זה לשאוף לקירבת ה' בשלמות.
ד. אין אהבה כאהבת ה' לעמו
כל זה טמון בפרשתינו, דבר זה בא אחרי שלמדנו בפרשיות הקודמות על הנפילות של עם ישראל שוב ושוב, ולעיתים חושבים אולי אין אנו עמו וצאן מרעיתו של הקב"ה, על זה בא הגילוי העצום, לא הביט אוון ולא ראה עמל בישראל, כי אין אהבה כאהבת ה' יתברך לעמו, ומאידך אין כישראל הדבוקים ביוצרם וקונם, ואין בכח הנפילות להגדירנו, אלא ישראל מתנערים מעפר, ושבים ומתגברים שוב ושוב לעשות רצון קונם. ומלבד המעלה ברצון והשאיפה, הרי הרצון הפנימי נותן את תוקף המעשים. זו עבודת ה' בשתי הבחינות, לעשות המעשים וע"י כך מתעורר הרצון, בחינת נעשה ונשמע, ולעורר הרצון ובכך לתת תוקף ועוז למעשים.
יזכינו השי"ת לעשות רצונו ולעובדו בלבב שלם.
שבת שלום
