פרשת דברים
א. הטעם שיש לעיתים קושי לעורר הרגש לבקשה לבניין בית המקדש
שבת זו נקראת שבת חזון, זו השבת שלפני תשעה באב. בסייעתא דשמיא נעמיד את עניינא דיומא של אבילות על חורבן בית המקדש.
באמת, לרבים מאיתנו קשה החיבור לצום הזה, לאבילות הזאת, וזה משתי סיבות. הסיבה הראשונה לא באמת חשים את החסר לנו, ולא מספיק מבינים כמה שבית המקדש חסר לנו. אבל יש גם סיבה נוספת, ועל זה נדבר בהרחבה, לפעמים האדם מרגיש מה תעזור התפילה שלי? הרי אלפי שנים עם ישראל מתחננים ומבקשים, פונים לקב"ה בתפילת העמידה, ויש צדיקים שמבקשים בתיקון חצות בכל יום על חורבן בית מקדשינו, ואף על פי כן התפילה לא נענתה. והאדם שואל את עצמו מה תוסיף התפילה שלי? וכי זה מה שייתן וזה מה שיגרום לבניית בית המקדש?
רבינו הרמח"ל במסילת ישרים (פרק יט) מעמיד את הדברים, הן בעצם עבודת הימים האלה והן בעבודת ה' באופן כללי. אומר רבינו המסילת ישרים, גם אם אתה מרגיש שהתפילה שלך לא פועלת ולא תביא את הגאולה, היא לא תגרום שבית המקדש ייבנה, אבל כך רצונו של הקב"ה. הקב"ה רוצה שנבקש, שנפנה, שנתחנן על בניית בית המקדש. גם אם מסיבותיו הוא לא מביא עדיין את הגואל, אבל אנחנו אומרים בהדי כבשי דרחמנא למה לך. כלומר אנחנו לא יודעים את הסיבות של הקב"ה. גם אם מהסיבות שלו הוא עדיין לא בונה את בית המקדש, אבל הוא רוצה שאנחנו נחפוץ, נשתוקק ונבקש את בית המקדש.
ב. תפקידנו לעורר את הרצון לגאולה
אני רוצה לעמוד על שתי נקודות בדברי רבינו המסילת ישרים. דבר ראשון, מעבר למה שכתוב פה שהקב"ה מבקש את התפילות שלנו גם כשלא מבינים ושאנחנו לא מרגישים שהן פועלות, אבל יש בזה עומק עצום, שהתפקיד שלנו בימים האלה הוא לעורר את הרצון אל הקב"ה, את הרצון להשראת השכינה, את הרצון שיחזור הקב"ה וישכין את שכינתו בתוכנו. זה למעשה מה שמונח בעבודת הימים האלה, שאנחנו מבקשים לעורר מחדש את אותו רצון לגאולה השלימה, את אותו רצון לקרבת ה', את אותו רצון להתרחק מהרע, את אותו רצון להידבק בטוב.
וגם אם הקב"ה לא יבנה את בית המקדש כבר עכשיו, אבל עצם ביטוי הרצון שלנו, גם אם זה עדיין לא מביא בפועל את בניין בית המקדש, עצם ביטוי הרצון שלנו הוא רצון ה' יתברך. אנחנו נרצה אותו, כי העולם במצב שלו עכשיו מוביל את האדם לפחות רוחניות, לפחות קרבת ה', לפחות קדושה, לפחות טהרה. וכביכול הדבר הגרוע ביותר הוא שהאדם ירצה את המצב הזה.
אומר הקב"ה, אני רוצה שתבכו לי, תרצו אותי, תשתוקקו אליי, תבינו שהמצב הזה הוא לא המצב הראוי, הוא לא המצב האולטימטיבי, הוא לא מה שאנחנו משתוקקים ורוצים. אנחנו רוצים את הקב"ה, רוצים את המקדש.
זו נקודה שנוגעת לעבודתנו בימים האלה.
ג. בעבודת ה' הצלחה אינו המדד היחיד
ויש כאן נקודה נוספת, שהיא מעט אולי עמוקה יותר, אבל היא נקודה שמובילה אותנו לכל עבודת ה' של האדם כאן בעולם הזה.
רבינו המסילת ישרים מגלה כאן גילוי עצום, ונמשיל את זה במשל, אדם אחד בונה בניין, הוא שם לבנה על גבי לבנה. אם כל יום הוא ישים לבנה ואחר כך יסיר אותה, לא ייבנה בניין. הצורה היחידה שבה נבנה בניין היא בעבודה מתמדת, עוד לבנה ועוד לבנה, בלי שום סתירה באמצע. אין דרך לבנות בניין אם אתה בונה וסותר בונה וסותר. לא ייבנה שום מבנה בצורה כזו.
הגילוי שמגלה המסילת ישרים הוא שהעולם שאנחנו מכירים שונה מעבודת ה'.
בעבודת ה' אפשר לומר שיש שני מימדים. מימד אחד הוא המימד של הבניין, שנבנה אולי בצורה דומה לבניין כאן בעולם הזה, שבונים ומתקנים. אבל יש מימד נוסף. שבו הבניין הרוחני הוא לא כמו הבניין הגשמי. גם אם בבניין הרוחני אתה צועד קדימה ואתה צועד אחורה, אבל אתה ממשיך כל הזמן לרצות לצעוד קדימה, ואתה שואל את עצמך, מה בניתי? הרי עד כמה שהתקדמתי גם נסוגתי, אז איפה ההתקדמות שלי?
אף על פי כן, יש לקב"ה נחת רוח מאותה עבודה.
כך גם אנחנו מבקשים על בניין בית המקדש, ואפילו שלא נוצר מזה בניין גשמי עדיין, אנחנו עדיין לא רואים בחוש שיש פה בניין. רוב השנה אנחנו לא מתפללים על בית המקדש באותה התעוררות, ופתאום בימים אלו מתעוררת בנו איזו התעוררות, אפילו שהיא התעוררות מועטת, התעוררות קטנה. התשוקה היא לא כמו הנרצה, ויש בזה רצוא ושוב.
אף על פי כן, יש לקב"ה נחת מאותה עבודה הנעשית באופן הזה. אפילו שהיא לא עבודה שלימה, אפילו שחסר בה את המימד של הבניין השלם, אף על פי כן, גם בעבודה הזאת יש ריצוי ונחת לפני הקב"ה.
ד. עבודת הימים לעורר את התשוקה לה'
ונחזור לעבודת הימים האלה, ימי האבילות. כל בחינת עבודת הימים היא לעורר בלבבות את התשוקה ואת הכמיהה שהעולם הזה חסר. אין בית מקדש, אין שלימות, העולם חסר. זה המימד האחד, ובתשוקה בביקוש בגעגוע וברצון להקב"ה ולהשראת השכינה, שם כבר טמוו שורש הגאולה הנחמה והבנין
הלוואי שנזכה בעזרת ה', הן לעשות נחת רוח בעבודתנו ליוצרנו, והן לעורר את התשוקה בליבנו לבניין בית המקדש, ובכך נזכה לראות בקרוב ממש בבניין בית המקדש, בנחמת ירושלים, במהרה בימינו, אמן ואמן.
